החלטה בתיק ת"א 48161-02-12

בפניי בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום.

לטענת הנתבע 1 (להלן: " המבקש") סכום התביעה של התובעים (להלן: " המשיבים") עומד על 170,000 ש"ח, הרבה מתחת לסמכותו של בית משפט זה. כמו כן, לטענתו, כתב התביעה מצהיר על הסמכות, מבלי לפרט עובדות כלשהן המקימות את אותה הסמכות וזאת כנדרש לפי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"). בנוסף, המבקש טוען שהמשיבים המציאו לו את כתב התביעה וההחלטה ביום 15.4.13, כשהבקשה עצמה הומצאה לו רק ביום 19.5.13. לעניין היתר ההמצאה, לדברי המבקש, המשיבים טוענים שהחברות הקנדיות הוקמו על ידו אולם, בד בבד הם טוענים שהם שותפים בחברות אלו. לטענתו, פרשנות ההסכם שמכונה ע"י המשיבים כ-'הסכם השותפות' מלמדת כי חלים בענייננו דיני קנדה. בנסיבות אלו, היות והמשיבים עתרו להיתר המצאה לפי עילת ההמצאה הקבועה בתקנה 500(4)(ג) לתקנות, כשבפועל חלים בענייננו דיני קנדה, נשמט הבסיס לבקשת ההיתר. לטענתו, תביעת המשיבים למעשה היא לאכיפת שירות אישי, ברם, תביעה שכזו, סותרת חזיתית את סעיף 3(2) לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], תש"ל-1970, המורה כי אין לאכוף חוזה לשירות אישי. מכאן, שלאור העובדה שאין בידי המשיבים עילת תביעה "טובה" ו-"רצינית", אין מקום להיעתר לבקשת ההיתר. המבקש מוסיף, שגם אם ייקבע כי בוצעה לו המצאה כדין, אין הפורום הישראלי ראוי להיות הפורום הנאות בענייננו. לדבריו, תניית השיפוט הקבועה בסעיף 18 בהסכם אינה ייחודית, ואינה שוללת את האפשרות שהסכסוך יתברר בקנדה. כמו כן, לטענתו, מירב הזיקות קושרות את התובענה לקנדה, כך למשל, סעד האכיפה, המבוקש על ידי המשיבים, מחייב פיקוח צמוד ואינו אפשרי לביצוע ע"י בית משפט הישראלי, ולכן ככל שיש בסיס לתביעה מופרכת שכזו, הרי שבית המשפט הקנדי הוא הפורום טבעי והנאות לדון בעניין. לדבריו, המשיבים טוענים כי התקיימו ביניהם יחסי שותפות המזכים אותם בגילוי חשבונות, אולם לדידו, בירור מהות היחסים בין הצדדים, לרבות לעניין השאלה אם יחסים אלו מזכים את המשיבים בגילוי חשבונות, צריך להיעשות על פי הדין הקנדי. לטענתו, כל הזיקות הרלוונטיות לגילוי החשבונות הן קנדיות, שכן מדובר בפעילות המנוהלת בקנדה על ידי תאגידים קנדיים, הכנסות הפעילות מגיעות מלקוחות קנדיים, הוצאותיה של הפעילות הן לספקים קנדים והן לרשויות המס הקנדיות לפי דיני המס הקנדיים, וכן המשכורות משולמות לעובדים קנדיים. מכאן, שכל הנתונים, העובדות, הראיות והעדים, במקרה דנן, הם קנדים.

לטענת המשיבים, בחינת קיומה של "שאלה רצינית" לדון בה, משמעותה בחינת קיומה של עילת תביעה ולא של הסעד המבוקש. עילת התביעה העיקרית, לטענתם, הנה הפרתו היסודית של הסכם השותפות על ידי המבקש, לצד הפרות של הוראות פקודת השותפויות ושל החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, בקיום חוזה. לדבריהם, עצם קיומן של עילות אלו לא הוכחשו על ידי המבקש, כשכל טענתו היא כנגד הסעד שנתבקש. המשיבים מציינים כי הסעד לאכיפת הסכם השותפות אינו הסעד היחידי שנתבקש על ידם, שכן הם גם ביקשו סעד למסירת חשבונות ומסמכים, וכן סעד לפיצויים, סעדים להם המבקש לא מתייחס. בנוסף, המשיבים טוענים כי המבקש שוגה בפרשנותו את המושג "אכיפת הסכם", שכן לטענתם אין מדובר בחוזה לאכיפת שירות אישי. לדבריהם, המבקש מעולם לא הפסיק לעבוד במיזם המשותף, אלא, שטענותיהם הן כלפי העובדה שהוא הפר בצורה בוטה ויסודית את הוראותיו של ההסכם. לפיכך, בקשתם היא לאכיפת ההסכם במובן זה, שיחייב את המבקש לשתף את המשיבים ולקבל את הסכמתם בהחלטות עקרוניות בפעילות, כך גם יחייב אותו להעביר דיווחים מלאים אודות הפעילות וכן יחייב אותו לשתף את המשיבים בהכנסות. על כן, מדובר בסעד לגיטימי של אכיפת חוזה. לעניין עילות ההמצאה, לטענתם אין מחלוקת שהחוזה נחתם בישראל, ומכאן שמתקיימת בענייננו תקנה 500(4)(א) לתקנות. כמו כן, מתקיימת גם תקנה 500(4)(ג) לתקנות, שכן סעיף 18 להסכם השותפות מתייחס לכך שעל כל ההבנות וההסכמות יחול חוק החוזים הישראלי וכי מקום השיפוט יהיה ישראל.  לטענתם, אין ויכוח על כך שלא הוקמו חברות משותפות כלשהן או שותפות רשומה כלשהי, וככל שחברות כאלו הוקמו, הן הוקמו על ידי המבקש באופן חד צדדי, תוך הפרה בוטה ויסודית של הסכם השותפות שנחתם ביניהם. לדידם, לא ייתכן כי על הסכם השותפות שנחתם בישראל ושעליו חלים חוקי מדינת ישראל, יחולו חוקי קנדה, רק משום שהמבקש הקים חברה כזו או אחרת בקנדה. המשיבים מציינים כי מתקיימת בענייננו גם תקנה 500(10), שכן אין חולק כי לנתבע 2, שהוא המשיב הפורמאלי בהליך העיקרי, בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה ואף הוגש כתב הגנה מטעמו. לכן, היות ושני הנתבעים הוליכו אותם שולל, תוך הפרת הסכם השותפות באופן חוזר ונשנה, די באמור, כדי להקים עילה המצאה נוספת מכוח תקנה זו. לעניין הפורום הנאות, לדעתם, לא רק שהאיזון בין הזיקות אינו נוטה לפורום הזר אלא שאיזון דווקא נוטה בבירור לטובת הפורום הישראלי, שכן כל בעלי הדין, לרבות המבקש, הנם אזרחי ישראל ודוברי עברית. כמו כן, כל בעלי הדין, למעט המבקש, הנם תושבי מדינת ישראל בהווה. בנוסף, הסכם השותפות נערך ונחתם בישראל בשפה העברית והוא כולל בתוכו תניית שיפוט ייחודית, שלפיה בית המשפט המוסמך לדון בכל המחלוקות, הנו בית המשפט בישראל, דבר שיצר ציפייה ברורה וחד משמעתית לעניין הפורום הנאות. לטענתם, החלופה שבהסכם השותפות נוגעת לדין המהותי שיחול, ולא למקום השיפוט, ולכן בכל מקרה סמכות השיפוט היא ישראלית.

המבקש טוען בתגובה, שיש לדחות את הניסיון להגניב עילות המצאה חדשות שלא נטענו בבקשה, שכן עילת ההמצאה היחידה עליה הסתמכו המשיבים היא שעל החוזה חלים דיני ישראל. לדבריו, עילה זו הופרכה לאור האמור בכתבי בי הדין של המשיבים ובנספחיהם. לטענתו, משהבינו המשיבים כי דין העילה שעליה התבססו להידחות, הם ניסו להרחיב את החזית לעילות המצאה שאין להן זכר בבקשה המקורית ולכן אין הוא נדרש להתמודד איתן עכשיו. כמו כן, המבקש טוען שיש לדחות את טענת המשיבים לעניין עילת התביעה, שכן הכלל בבחינת הסמכות העניינית הוא דווקא מבחן הסעד, וזאת בניגוד לטענת המשיבים. מכאן, שלא עומדת למשיבים עילת תביעה רצינית ולכן יש לדחותה מעיקרא. המבקש מוסיף כי המשיבים התייחסו בחצי פה לדרישה לפיצויים בסך של 170,000 ש"ח בגין הפרת חוזה, לטענתו, תביעה שכזו הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט שלום. כמו כן, לדבריו, הזיקות הרלוונטיות בענייננו הן הזיקות שקשורות לתביעה עצמה, לפיכך, היות והתביעה היא לאכיפת שירות אישי של המבקש בקנדה ולגילוי חשבונות של חברות קנדיות בגין פעילותן בקנדה, ברי שהן מורות על פורום אחד, הוא הפורום הקנדי. לבסוף, המבקש טוען כי לא נקבעה בהסכם סמכות שיפוט ייחודית ולא נאמר מפורשת שנשללת סמכות שיפוטית אחרת ומתאימה יותר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

במקרה דנן, עיון בבקשה להיתר ההמצאה מעלה כי עילת התובענה של המשיבים עניינה הפרת ההסכם מצד המבקשים, כשהסעד לו עותרים המשיבים הוא לאכיפת הסכם השותפות בין הצדדים. המשיבים הראו כי עומדת להם "תביעה הראויה לטיעון", ולפיכך, הנני סבור שמתעוררת בעניינם "שאלה רצינית" וכי אין מדובר בתביעה טורדנית או בתובענת סרק (ראו לעניין זה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 731).

לעניין עילת ההמצאה, חרף העובדה שהמשיבים טענו לעילות המצאה נוספות בתגובתם, ברי, כי יש לבחון אך ורק את עילת ההמצאה להם טענו בבקשתם המקורית, קרי תקנה 500(4)(ג) לתקנות, כאמור:

"התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:

(ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא;"

על מנת להראות את התקיימותה של עילה זו, הפנו המשיבים את בית המשפט לסעיף 18 להסכם השותפות שנחתם בין הצדדים ביום 28.4.10 הקובע כאמור:

"מוסכם על הצדדים, כי על ההבנות וההסכמות שביניהם יחול חוק החוזים הישראלי, ומקום השיפוט בכל מחלוקת ביניהם יהיה במדינת ישראל. במקרה והצדדים יקימו חברה משותפת או יפעלו לשם יצירת שותפות, המחייב רישום על פי חוקי קנדה או כל מדינה אחרת בה יפעלו, אזי יחולו החוקים הידועים במדינה בה יהיה מקום הפעילות המרכזית שבה החברה או השותפות הרשומה תפעל, באם הם יוקמו על ידי הצדדים."

בחינת לשון הסעיף מעלה כי הצדדים סיכמו מראש אודות סמכות השיפוט ובחרו להתדיין בישראל בכל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים, ולכן, ברי כי חלים על ההסכם דיני מדינת ישראל לפי כתבו. לאור האמור, מתקיימת עילת ההמצאה לפי תקנה 500(4)(ג) לתקנות.

לעניין הטענה בדבר "פורום לא נאות", בחינת נסיבות המקרה שלפניי מעלה כי על אף שמוקד הפעילות היה בצפון אמריקה, בעלי הדין שלפניי הנם ישראלים, שחתמו על ההסכם בישראל, בשפה העברית, ואף כללו בו התייחסות מפורשות לעניין מקום השיפוט. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי מרבית הזיקות מצביעות על כך שדין התביעה להתברר בישראל ואין באיזון הזיקות שבין הפורום הישראלי לפורום הקנדי כדי להראות שהוא נוטה בבירור לאחרון. משכך, אין מקום לקבל את הטענה בדבר הפורום הלא נאות בענייננו. (ראו לעניין זה, א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 48).

הבקשה, אפוא, נדחית.

בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, בהעדר הצדדים.